מחלוקת לשם שמיים הלל ושמאי.
בית הלל ובית שמאי הם כינוים לתלמידי החכמים הלל ושמאי בהתאמה, כאשר בית שמאי תובעים החמרה במצוות יותר מבית הלל.
"שלוש שנים נחלקו בית שמאי ובית הלל. הללו אומרים הלכה כמותינו, והללו אומרים הלכה כמותינו. יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוהים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוהים חיים - מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי. ולא עוד, אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן" (מסכת עירובין דף י"ג עמוד ב').
הבת קול פסקה שהלכה כבית הלל מכיוון שהם היו "אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". מכן שהמחלוקת הייתה לשם שמיים, הלל נתנו גם את פרשנות שמאי על מנת להגיע לאמת שנמצאת בניהם.
מחלוקת לא לשם שמיים חכם וטיפש.
לפי חז"ל, דתן ואבירם היו משוטרי ישראל במצרים ותפקידם היה לאכוף את גזירות המצרים על בני ישראל. מצד אחד, לפי פירוש רש"י, בספר שמות מתוך כל 5 יהודים מתו 4 במכת חושך (הרשעים). מצד שני, דתן ואבירם שהיו רשעים וגורמי מחלוקות לא מתו.
תחילת המחלוקת של דתן ואבירן עם משה רבנו היא לאחר שמשה הורג את המצרי ודתן ואבירם מדווחים זאת לפרעה, משה נאלץ לברוח למדיין.
אמנם דתן ואבירם כל הזמן התנגדו למשה רבנו ועקב כך הגיע להם למות במכת חושך, אך לפי חז"ל, במקרים רבים שהיו שואלים אותם המצרים מי לא סיים את עבודת הפרך שלו, הם היו מחפים על בני ישראל וזכות זאת עמדה להם במכת חושך.
מסכת אבות "כל מחלוקת שהיא לשם שמים, סופה להתקיים. ושאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי. ושאינה לשם שמים? זו מחלוקת קרח וכל עדתו".
מחלוקת בית שמאי ובית הלל עומדת לדורות למרות שהלכה כבית הלל. חלק אומרים שבעתיד לבוא תהיה הלכה כבית שמאי.
מחלוקת שלא לשם שמיים, כפי שהיה בסיפור קרח וכל עדתו, הייתה על קנאה, תאווה וכבוד - אין סופה להתקיים והם נעלמים מההיסטוריה.
תהילים מזמור א - חכם, רשע, חטא ולץ.
מזמור א'
"אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב.
כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה.
והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח.
לא כן הרשעים כי אם כמוץ אשר תדפנו רוח.
על כן לא יקמו רשעים במשפט וחטאים בעדת צדיקים.
כי יודע ה' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד".
במזמור מוזכרים הרשע החוטא והלץ, נוסיף אחד משלנו:
- הצדיק - בעל סולם ערכים טוב ונכון.
- הרשע – בעל סולם ערכים שגוי, ההופכי לסולם הערכים של הצדיק.
- החוטא – בעל סולם ערכים טוב, אלא שהוא לא עומד בו.
- הלץ – ללא ערכים כלל.
וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו
לפי חז"ל קרח היה אחד מגדולי הדור והייתה בו רוח הקודש, רש"י מביא בשם חז"ל "וקרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו".
התפיסה של קרח "וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם יְהוָה וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל יְהוָה." הטענה של קרח למשה ואהרן היא שחיתות פוליטית, כל עדה קדושים למה אתם לוקחים את כל התפקידים ולא משאירים לאחרים. טענת משה כתגובה אני עושה מה שהשם מבקש, לא ביקשתי להוציא את ישראל ממצרים ואהרן מונה לכהן גדול על סמך דבר השם.
לפי הרב קוק: הטעות של קרח היא באי הבחנה בין קדושת הפרט וקדושת הכלל.
כל העדה קדושה אך לכל פרט ופרט יש זכות בחירה אם להיות קדוש או לא.
לכן ישראל קדושים מצד חיבורם לכלל אך לא חייבים להיות קדושים כאנשים מין השורה.
מדוע קרח היה בטוח שהוא לא ימות כמו כל ה 250 איש?
חז"ל אומרים שקרח ראה ברוח הקודש את שמואל הנביא יוצא ממנו ולכן חשב שהוא לא ימות, בימי שמואל הנביא באמת התבטלו כל המעמדות וקרח חשב שכך צריך להיות. הבעיה בחשיבה זאת שהיא מתאימה לזמן מסוים שבו צריך לבנות את הערכים מחדש.
הקנאה והתאווה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם (מסכת אבות)
הקנאה – דתן ואבירם ומשה רבנו במצרים.
התאווה – 250 איש שרוצים להקריב קטורת לפני ולפנים, "חטאים בנפשותם" (במדבר פרק יז פסוק ג) זו תאוות הנפש.
הכבוד – קרח, רצה להיות מלך וכהן גדול כשמואל הנביא.
יש הדגשה של חז"ל על "האדם", בחלק מפרשנות חז"ל מתייחסים לקרח כ"האדם" כיוון שהיה חכם ועשיר ועדיין יצא מהעולם בגלל הכבוד.
אין מעמידים פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו.
לא מעמידים מנהיג על הציבור אלא אם תמיד אפשר להזכיר לו מה לא בסדר בו, לקרח לא הייתה קופת שרצים אבל לשמואל הנביא היה את קרח.
;){kind=link}